הליכוּת וצפיפות

צורת ניידות בסיסית של בני האדם. בין סוגי ההליכות השונות[1], גי דבור (Guy-Ernest Debord, 1954) מייסד תנועת הסיטואציוניזם, כתב על הליכות כסחף (מצרפתית: dérive). דריב היא טכניקה של מעבר מואץ דרך סביבות מגוונות, ובעל קשר הדוק בין הכרה בהשפעות בעלות אופי פסיכוגאוגרפי לבין הפגנת התנהגות משחקית. פרקטיקת הסחף דורשת ויתור על הסיבות המוכרות לתנועה והתמסרות לדרישות השטח ולמפגשים שהוא מזמן. על פי תנועת הסיטואציוניזם, העיר חייבת להיוותר כמרחב המאפשר מגוון וחירות מוחלטים ומעודד ביטויים של דמיון, יצירתיות, משחק והרפתקה. זו עיר שמתנגדת למסלולים המוכתבים של האורבניזם המתועש מבית מדרשו של לה קורבוזיה, אשר עוצבה ממעוף הציפור בהתאם לציווי שלטון המכונית הפרטית.

​

מגמות התכנון המודרניסטיות הציגו נטישה של הערים הוותיקות והתחזקות של מגמת הפרוור, של התלות ברכב ושל האיזור (Zoning). כל פונקציה ממוקמת באזור אחר, דבר שמונע סחף דרך סביבות מגוונות בגלל הצורך בניידות ממוכנת. כמו כן, האיזור הביא להחלפת הרחוב המסחרי במרכז קניות והמכוניות החליפו את הולכי הרגל. במילים אחרות, הרחוב העירוני החל להתרוקן מפעילות אנושית ומרחבי הביניים שבין הפונקציות השונות מולאו במקומות חניה כפולים. כל אלו פגעו בצורה משמעותית באפשרות של תושבים לבסס את חיי היומיום שלהם על הליכה ברגל והולידו את היוממות.

​

למעשה, הסיטואציוניסטיים מבקשים לייצר פרקטיקה של הֲלִיכוּת, המוגדרת כתנאי סביבה המאפשרים הליכה מרובה. פרקטיקה שמתנגדת לפרבריות ויוממות ומושפעת באופן ישיר מעלייה בנגישות הרכב, בדומה לפרקטיקה שגם ג'יין ג'ייקובס מציעה (Jane Jacobs, 1961). ג'ייקובס מדברת על הליכה כפעולה אקטיבית המכוננת את המרחב הפיזי והקהילה המקומית ואת העיר בכללותה. בספרה ג'ייקובס הגדירה ארבעה תנאים ליצירת עיר רבגונית כאשר הטענה העיקרית הנה מגוון. מגוון של שימושים שימשכו את המשתמשים בכל שעות היממה; מגוון של צמתים המאפשרים בחירה בין מסלולי הליכה ומעבר מהיר; מגוון של בניינים, הן במגוון סגנונות וגדלים והן במגוון גילאים ומצב תחזוקתי, וזאת בכדי לשמר אוכלוסייה מגוונת; וצפיפות אוכלוסייה גבוהה כדי לייצר חיי קהילה וחוויה אורבנית שונה ודינמית לאורך שעות היממה ולאורך זמן.

​