עיר-פרדס

עיר

העיר מאגדת בתוכה רצפים שונים של תנועה אנושית. אלו באים לידי ביטוי באמצעות צירי תנועה עירוניים, קרי רחובות. ביכולתם של צירים אלו להשפיע על המשתמש ולעודד, או שלא, את השימוש בהם. על מנת להבין את המאפיינים של דרכים "טובות" ברמה החווייתית, אבקש לבחון את ההיגיון המרחבי שלהם. זאת באמצעות צילומים של חזיתות וחתכי רחובות, וניתוח פרופורציות הרווחים לעומת רצף הבניינים בכל רחוב.

​

רחוב סביון בבית דגן ורחוב גוסטב הרץ בראשון לציון הינם רחובות ברוחב בינוני המאופיינים בבינוי נמוך של קוטג'ים בעלי רווחים שוום ביניהם. אף על פי זאת, ההבדל המהותי ביניהם בא לידי ביטוי במיקומו של הולך הרגל. רחוב סביון הנו רחוב הולנדי משולב, ועל כן הנטייה הנה להליכה במרכז. לעומת זאת, רחוב גוסטב הרץ הינו רחוב דו סטרי שבו הולך הרגל הולך במדרכות שבצידי הדרך. לכן, המשתמש ברחוב משולב חווה את המרחב האורבני ממרכז הרווח שבין המבנים, כלומר חווה את הרחוב בקנה מידה קטן יותר (רווח חלקי 2) ביחס למשתמש ברחוב דו סטרי. זאת ועוד, המשתמש ברחוב דו סטרי חווה את המרחב האורבני מצד אחד של הרווח, וכך חווה את מלוא רוחב הרחוב, הרווח, בשלמותו.

​

גם רחוב בוסתנאי בנווה צדק תל אביב הינו רחוב בעל בינוי בגובה נמוך, אך מתמשך ורציף ללא רווחים. חתך הרחוב צר מאוד, ולכן הולך הרגל חייב ללכת במרכז. בדומה לנווה צדק, גם רחוב חיים ויטל בפלורנטין תל אביב מאופיין בבינוי מתמשך ורציף ללא רווחים, אם כי גובה הבינוי גבוה משמעותית, בדומה לגבהיי בנייני מגורים טיפוסיים. לפיכך, החוויה ברחובות פלורנטין אינה זהה לחלוטין לחוויה ברחובות נווה צדק, אך בשניהם קצב ההליכה רציף לצד הבינוי המתמשך ללא הפסקות.

​

רחובות קרית הספר ורוטשילד בראשון לציון, והאלקושי ודיזינגוף בתל אביב, בעלי מאפיינים דומים ביותר, וגם מייצגים את הרחובות הנפוצים בישראל. אלו מאופיינים בבנייני מגורים טיפוסיים משנות ה-50 וה-60 בגובה בינוני בדומה לפלורנטין, אך עם רווחים משתנים ביניהם. בדומה לרחוב גוסטב הרץ, מדובר ברחובות בעלי כביש במרכז ומדרכות בצידי הדרך, אשר ממקמים את הולך הרגל בצד הדרך, תוך חוויית מלוא רוחבו של הרחוב ובקצב הליכה שאינו אחיד.

​

רחוב מנחם בגין בתל אביב הינו רחוב רחב מאוד, ובעל מאפייני בינוי גבוה מאוד של מגדלים. כמו כן, הרווחים ביניהם ענקיים וגורמים לאיבוד החוויה האנושית בקנה מידה עצום שכזה. רחוב אבן גבירול ושדרות רוטשילד בתל אביב דומים מאוד הן מבחינת רוחב הרחוב הכולל, כאשר מדובר ברחובות יחסית רחבים, והן מבחינת גובה הבינוי הבינוני. עם זאת, ישנו הבדל משמעותי, שמשפיע רבות על החוויה האנושית ותחושת קנה המידה האנושי והוא שדרת העצים המרכזית ברוטשילד. השדרה המרכזית מאפשרת את חלוקת הרחוב ל-3 תתי רחובות, כלומר ל-3 תתי רווחים קטנים יותר ומותאמים יותר לקנה מידה אנושי. לעומת זאת, ברחוב אבן גבירול המשתמש מחויב ללכת בצד הדרך ולחוות את כל הרווח הגדול שבין הבניינים, בדומה לרחוב מנחם בגין; אם כי לא בקיצוניות כזו.

​

על פי כך, הרחובות החווייתיים ביותר הנם הרחובות בעלי רווח תחושתי קטן יותר. כלומר, רחובות שבהם הבינוי מייצר חתך רחוב צר, רחובות שיש בהם נטייה להליכה במרכז בזכות אופי הדרך או רחובות רחבים המחולקים לתתי רווחים קטנים הם הרחובות הנעימים ביותר להליכה. בנוסף לכך, נמצא כי רחובות נווה צדק ושדרות רוטשילד תואמים ליחס מלבן הזהב, דבר שמסביר גם כן מה מאפיין רחובות בעלי חוויה אנושית מועצמת יותר מהיתר.