חויית השיטוט

כנזכר לעיל, לדמות המשוטט ישנה לגיטימציה חברתית שמאפשרת לו להיות בטלן, גם אם לכאורה, מאחורי מסכת הדמות הגברית; אותה לגיטימיות חברתית שלא הייתה לדמות המשוטטת של וירג'יניה וולף (1948). לפיה, האזרח הטוב שמשוטט בערבים חייב להיות בנקאי, שחקן גולף, בעל, אב או במילה אחרת, גבר. מנגד, לוולף אין לגיטימציה לשוטט, בטח שלא בערבים, הזמן המיטבי ביותר לדעתה לצאת לשוטט ברחובות. אישה שנתקפת תשוקה עזה לצאת לשוטט ברחובות חייבת להמציא לעצמה תירוץ הגון כמו: "אני חייבת לקנות עיפרון" שבחסותו תוכל להתמכר ללא חשש להנאה הגדולה החבויה במרחב האורבני בחורף. כלומר, היציאה מהבית צריכה להיות מלווה במטרה מסוימת, הפוך לחלוטין מההגדרה המילונית.

​

וולף מסבירה כי הזמן המיטבי ביותר לצאת לשוטט הנו בשעות הערב בעונת החורף. מאחר ואז ישנה נוחות אקלימית, אך לא רק זה. בשעות הערב, כאשר החשכה יורדת, משילים את האני העצמי ומשתלבים בתוך ההמון האלמוני. העיר יפה יותר בחורף בזכות היותה נגלת ומוסתרת בעת ובעונה אחת. כל החווית השיטוט מועצמת בזכות הניגודים שמציתים את הסקרנות, עליה בנימין דיבר. למשל, פנסי הרחוב מייצרים איים של אור בתוך החשכה, כמו גם חלונות הבתים שמאירים ככוכבים בלילה, ואלו מייצרים עבורה חוויה של שלווה ועונג העין, הנחה על יופי של הטבע העמום. לפי פאלאסמה, צללים וחשכה הכרחיים לבני האדם, מכוון שהם מעמעמים את חדות הראייה, מוסיפים ממד של עומק ומציפים את הדמיון, באמצעות דימויים ויזואליים בלתי ברורים וחד משמעיים שמקבלים משמעות חדשה בחלומות.

​

הניגודיות המעצימה את החוויה מתבטאת גם באוזן השומעת. בתוך דממת העיר, המשוטטת שומעת חריקות ורשרושים זעירים של העלים, ינשוף מיילל ושקשוק רחוק של רכבת בעמק. כל החושים פועלים אצל המשוטטת, היא חווה הרפתקאות בדמיונה עד ששכחה את התירוץ ליציאתה מהבית. לבסוף כשנזכרה, היא מצאה חנות ספרים, קנתה את אותו העיפרון המבוקש וחזרה עמו לביתה. כמו חפצים אחרים בביתה, גם לעיפרון יש משמעות אדירה עבור וולף, שהרי הוא יזכיר לה תמיד את דמות המשוטטת ללא הזהות המגדרית המחייבת, ואת רחובות לונדון בלילות החורפיים.

​

חווית השיטוט הייתה חוויה פריבילגית שחויבה להיעשות בחסות הלגיטימציה החברתית. למרות זאת, החוויה עצמה פועלת בניגוד מוחלט אליה; היא בטלנית, חופשיה ונטולה זהות מגדרית וחברתית. בשלטונות מסוימים השיטוט אסור בחוק, מאחר ומדובר בפעולה בעלת ניחוח אנרכיסטי. אך, בנימין ווולף מציגים את הקסם והיתרונות של פעולת השיטוט, העצמת החוויה האנושית באמצעות רצף של סיטואציות שחוו במרחב האורבני. אלו השפיעו מאוחר יותר, גם על תנועת הסיטואציוניזם שביקשו לחקור את חיי היום-יום דרך המפגש הניסיוני שבין הגוף ובין העיר, תוך שינוי הסיבות החברתיות השונות לתנועה שהוליכו את בנימין ווולף.

 

[1] ציטוט של הופמנסתאל שהוזכר בכתבו "לשוטט" של וולטר בנימין שיצא לראשונה בשנת 1982.

פעולה שבה האדם לאו דווקא אקטיבי, אלא סופג וחווה את העולם באמצעות כל החושים הגופניים. כפי שפאלאסמה (Pallasma, J. 1996) מסביר שהגוף האנושי ותנועתו נמצאים בקשר מתמיד עם הסביבה והעולם, והם מגדירים אחד את השני באופן תמידי. איכות המרחב, חומריות וקנה מידה נמדדים באופן שווה על ידי העין, האוזן, האף, העור, הלשון, העצמות והשרירים; ובכך האדריכלות, על כל סוגיה, מחזקת את הקיום החוויתי, ואת התחושה של האני העצמי.

​

אותה חווית השוטטות מוסברת גם על ידי וולטר בנימין (1982) כשיכרון חושים המונע מסקרנות, זיכרון ודמיון. בדומה להגדרה המילונית לשוטטות, כלפי חוץ המשוטט מציג בטלנות מעושה, בעוד שלמעשה מאחוריה מסתתרת תשומת לב מרוכזת ודריכות יוצאת דופן שמאפשרת לגופו לספק את אשר הגה בחלומו. הגירויים החיצוניים של העולם, יכולים להיראות ולהישמע כחסרי משמעות עבור ההמון, אולם עבור המשוטט אלו יכולים להניע את דמיונו ופועלו הרוחני. לכן, החושים לא רק מתווכים של המידע מהעולם אלינו אלא גם מציתים את הדמיון שלנו אל ועל העולם. כך, בנימין מסביר שרוב הגאונים היו משוטטים גדולים, אבל חרוצים ופוריים.

​

כאמור, אותו שכרון חושים מונע בסופו של דבר מהדמיון, אך הדמיון יכול להיוולד גם מתוך זיכרון החוויות, שכבר נחוו באותם מקומות בהם משוטטים באקראיות. לזיכרון המגולם יש תפקיד חשוב כבסיס לזכירת המרחב והמקום. הזיכרון מעורר מחדש את העיר על כל צליליה, ריחותיה והווריאציות שלה לאור וצל. כל אלו מאפשרים לאני העצמי לטייל במחוזות הדמיון ולבחור לשוטט במרחבים המוארים או המוצללים של העיר המהנה בזיכרון. המשוטט מזדהה עם המקום, הרגע והמימדים שהופכים למרכיבי הקיום של המשוטט האנושי; שיצר את "הנוף הבנוי מהחיים עצמם"[1]. אך לבסוף, איכויות העיר נמדדות על ידי המשוטט עם השאלה האם ניתן לדמיין התאהבות בה.

​

הסקרנות האנושית, לפי בנימין, מתגברת עם כל צעד, בעוד שהפיתויים הגנריים של חנויות ומסעדות פוחתים עם כל צעד. המשוטט חווה משיכה מגנטית אל עבר פינת הרחוב ההבאה, אל ערמת העלים הרחוקה ואל שלט הרחוב עד שנתקף רעב לחלוף על כל הרובעים הלא מוכרים בחזרתו לביתו. אותו שכרון חושים מתבטא, אצל בנימין המשוטט, בלב פועם בחוזקה ודם שהולם בעורקיו של המשוטט המאושר. הסקרנות מביאה עמה עונג, שכן ישנם דברים נסתרים מן העין, אשר מזמינים את המשוטט לבוא לקחתם, ולמרות זאת קשה לגלות מהו אותו הדבר. דמותו של המשוטט כדמותו של הבלש הסקרן והחוקר. על כן, המשוטט מתבסס על הלגיטימציה החברתית של הרגליו הבלשיים, בטלנות כלפי חוץ ותשומת לב לסביבה.

​