בתנאים הקיימים בישראל, השימוש ברכב הינו הכרחי לקיום פעולות בסיסיות עבור חיי היום-יום. זאת מאחר והמטרופולין מורכב מיישובים פרבריים רבים המקיפים את ערי המרכז הגדולות והמשמעותיות ביותר. ללא תמריצים לעידוד תנועה רגלית או תנועה בתחבורה ציבורית, החוויה האנושית במרחב האורבני הפרברי פחותה והרחובות מתרוקנים מאנשים. כך למעשה, נוצרת עיר למכוניות ולא עיר לאנשים.
במקביל, מגמת גידול האוכלוסין מובילה להפשרת שטחים חקלאיים לטובת בניית מגורים. לתופעה זו חסרונות רבים: איבוד שטחים פתוחים וירוקים המשמשים הן כריאות ירוקות והן למנוחה נפשית; העצמת תופעת אי החום העירוני; והקטנת שטחי החלחול, מאחר והאדמה מופרעת ומוחלפת במשטחי ריצוף. עם זאת, תכנון לצפיפות חיוני, הן כמענה לביקוש הגובר למגורים והן כערך חברתי ליצירת מפגשים אנושיים ברחובות העיר.