עיר הפרדסים – נס ציונה כמקרה בוחן
נס ציונה הנה עיר הממוקמת בין שתי ערים גדולות, ראשון-לציון מצפון ורחובות מדרום. שלוש הערים החלו את דרכן כמושבות בעלות רווח גדול ביניהן של שטחים פתוחים, וכיום הפכו לערים שיצרו רצף מוניציפלי, כמעט ללא רווח של מרחק וזמן מעבר ביניהם. בעקבות סוגיה זו, המחקר ימפה ויסקור את אופן התפתחותה של נס ציונה וסביבתה כעיר מייצגת לערים בישראל בכלל, וכזו שקיבלה את התואר "עיר הפרדסים" בפרט; תוך בדיקת יחסי הרציפות והרווח שבין הבינוי לבין השטחים החקלאיים שהופשרו למגורים לאורך השנים.
בתקופה העות'מאנית, האזור הגאוגרפי שעליו יושבת כיום נס-ציונה נקרא "ואדי אל-חנין" שמשמעותו "עמק השושנים". שם האזור התקבל על שם האגדה הערבית שבה שייח' ערבי ביקש לשמח את אשתו המצרייה באמצעות שתילת שדה של שושנים וחפירת 350 בארות מים לתחזוקת השדה. חלקה זו, יושבה לתקופה קצרה מאוד על ידי הטמפלרים, ולאחר מכן, בשנת 1883, נרכשה על ידי איש תנועת "חובבי ציון", ראובן לרר. במשך שנים רבות חיה לבדה משפחת לרר בוואדי אל-חנין, תוך שיפוץ הנחלה ונטיית פרדסים חדשים, רחוק מאוד מהמושבות היהודיות, מנותקים בחורף וללא גישה לרופא קרוב. באותה תקופה, 1887, כבר הוקמו באופן רשמי שבע מושבות, כאשר וואדי אל-חנין לא נחשבה עדיין לאחת מהן. ראובן לרר היה משוכנע שייסוד המושבה שלו לא אוזכרה ברשימה מאחר ולא נקרא בשם עברי ולא היה בה מניין, ועל כן לא יכולה להיחשב כמושבה יהודית. לרר החליט לתקן את המעוות באמצעות החלפת השם ל"נחלת ראובן", והפיץ ב"קול קורא" יפו הזמנה להצטרף למניין ולקבל נחלה במקום. עד לשנת 1888, למושבה היה מניין. יושבי המושבה עסקו באופן עצמאי בענף הפרדסנות, מאחר והיו מושבה עצמאית ללא חסות הברון. הם הקימו משתלות לימונים בטכניקות חדשניות, ואף היו לחלוצי ענף הכוורנות בארץ. בשנת 1891, אחד מיושבי נחלת ראובן, מיכאל הלפרין, הקים מושבת פועלים מצפון לנחלה וקרא לה "נס ציונה". שנים רבות היו נחלת ראובן (וואדי אל-חנין) ונס ציונה יישובים נפרדים. הפריד ביניהם רווח של 540 דונם שבהם ישבו תושבים מיפו ורמלה. הקיום הנפרד בין שתי המושבות היהודיות מנע פעילות משותפת, שהיה בה כדי להפחית עלויות קיום, ויק"א דחתה את בקשתן לרכוש את השטח ביניהן כדי לייצר רצף מושבתי. בסוף המאה ה-19, פקד על המושבות משבר כלכלי שהניע אותם להוביל, ביתר שאת, את מהלך ההתאחדות לרצף מושבתי שהסתיים בהצלחה בשנת 1907. השטח של המושבה המאוחדת, נס-ציונה, גדל ל-1900 דונם, והחלו לקבל מאפיינים ברורים יותר של מושבה. הפשירו שטח לבניית בית כנסת, בדומה לבית הכנסת הגדול של מושבת ראשון-לציון, שטח לבניית בית ספר, ואיכרי המושבה קיבלו במשותף רצועות קרקע כשטח ציבורי.
בשנת 1902-1903 הגיעו לנס-ציונה כעשר משפחות של יוצאי תימן, שמניינם כשלושים נפש. רוב הגברים עבדו בחקלאות, במטעים, בפרדסים ובכרמים, בעוד שהנשים עבדו בתור עוזרות בית ופועלות שדה. לכן, נבנו בעבורם שבעה בתים, ובמרוצת הזמן התפתחה שכונת התימנים הראשונה במושבה זו. בשנת 1926, הוקם בסביבת נס-ציונה כפר אהרון, על שם אהרון אהרונסון חוקר הטבע והאגרונום המפורסם ומראשי ניל"י. יישוב זה נוסד על ידי שמונה משפחות מבני נס-ציונה שרכשו חלקת אדמה בת 400 דונם מערביי הסביבה. מאוחר יותר, בשנת 1929, הוקם באזור מושב עובדים של בני תימן, טירת שלום על שם המשורר התימני שלום שבזי. המושב הוקם על ידי תושבי נס-ציונה. במסגרת התוכנית "התיישבות האלף" הקצתה קרן קימת לישראל לכל בית אב משמונה עשר עד עשרים ושניים דונם אדמה, וקרן היסוד בנתה את בתי המגורים. לטירת שלום הצטרפו גם יוצאי תימן מבאר-יעקב וראשון-לציון המונים כשלוש מאות נפשות. לימים שני היישובים, כפר אהרון וטירת שלום, התאחדו עם המושבה והפכו לשכונות בתוכה.
אחרי מלחמת העצמאות צורפו למושבה אדמות שנטשו הערבים, וכך גדל שטחה משמונת אלפים דונם, לפני פרוץ המלחמה, לחמישה עשר אלף ושלוש מאות דונם. לפרדסני נס-ציונה הוחכרו חמש מאות דונם מן הפרדסים הנטושים, ו-785,1 דונם הוחכרו לאנשי טירת שלום וכפר אהרון. מובלעת אדמות האפנדים בין נס-ציונה לכפר אהרון ולטירת שלום נועדה לצורכי הציבור, והפרדסים הנטושים של סרפנד אל ח'ראב וזרנוקה שוקמו ועליהן הוקמו שכונות לעולים חדשים. כמו כן, כורמי המושבה נטעו כאלפיים דונם כרמים באזור הכפר הערבי הנטוש סיידון הסמוך לחולדה. תהליך ששימר את אופיה של המושבה החקלאית, על אף גיבוש האופי העירוני, עם הקמת בתי קומות לעולים. תהליך התפתחות זה הסתיים בשלהי שנות השישים.
ביישוב נס-ציונה התפתח מבנה עירוני נפרד מן הגרעין החקלאי הוותיק, אך נמנעו מעיור מהיר, צפיפות בינוי וזיהום תעשייתי. רק בשנת 1992 הוכרה נס-ציונה כעיר. כאשר יוסף שבו אמר "אנו צופים עיר בת כארבעים אלף תושבים בשלהי העשור הבא, ולדעתי יש להסתפק בכך. בתור עיר לינה ועיר מדע, מוטב לה לנס-ציונה שתוסיף להיות עיר עם לב של מושבה ולא תהיה למטרופולין צפוף וסואן." אך בפועל, שכונות חדשות החלו לקום בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 ובתחילת שנות ה-2000, כאשר הפרדסים שאפיינו את המושבה נותרו מסביב לעיר. כיום, העיר נס ציונה מונה כ-50,000 תושבים, ובהתאם לתחזיות העתידיות, העיר תאכלס 85,000 תושבים. אותם תושבים יאוכלסו בחלקם בשכונות חדשות שעתידות לקום על שטחי פרדסים עתיקים.
לסיכום, בשנת 1880 האזור היה רצף של שטחים פתוחים וירוקים ועל שום כך קיבל גם את השם "עמק השושנים". עד 1940, בהתאם להשוואת המפות והסקירה ההיסטורית, חדרו לרצף הפתוח מושבות ויישובים נקודתיים, כדוגמת נחלת ראובן ונס-ציונה, יישובים ערביים ומושבות שכנות כגון: ראשון-לציון ורחובות. כלל היישובים הללו היו כרווחים נפרדים ונקודתיים ברצף השטחים הפתוחים והחקלאיים. זאת עד לשנות ה-,50 שבה נס-ציונה איחדה שטחים, גדלה על חשבון השטחים הפתוחים והחלה בתהליך של עיור. ב-1970, המושבות היהודיות כבר הפכו בחלקם לערים, והיחסים בין רצף הפרדסים לבינוי כרווח מתחיל להתערער ולהשתנות עד שבימינו הערים ראשון-לציון, נס-ציונה ורחובות הפכו לרצף מטרופוליני והפרדסים הפכו לרווח בשולי הערים.
מעבר לפרק הבא באופן
א-לינארי | לינארי